יש לי חלומות, וחלקם גדולים, עצומים, כמעט בלתי אפשריים. אבל תמיד האמנתי שאשיג את כולם. אני הרי צעיר, יש זמן. מי רודף אחריי? לאן אני ממהר? לא עדיף ליהנות מהרגע?
בין כל החלומות הללו, ישנו חלום הכתיבה.
תמיד כתבתי – סיפורים, פסקאות, שירים. אבל מעולם לא הקדשתי לזה את חיי. מעולם לא מצאתי את הזמן המתאים להשקיע בזה. בין הצבא ללימודים לעבודה; בין המירוץ לא-לאחר-בבוקר למירוץ להגיע-בזמן-הביתה; בין היציאות עם החברים הקרובים לריבים עם אלו שהתבררו כפחות.
אבל אז – קורונה. יש לי זמן.
נטפליקס, אוכל, ספרים, שינה. שוב נטפליקס, שוב אוכל (והרבה), קצת פאזלים, שינה. ואז שוב אוכל, ושוב נטפליקס, ושוב, ושוב, ושוב.
לילה אחד המחשבות לא הניחו לי לישון. התחלתי לדאוג לעצמי. לעזאזל, אני כבר לא באמת צעיר, והזמן טס, ולאן החיים שלי הולכים בדיוק? מה עם החלומות שלי? אמנם החיים נעצרו, אבל הזמן ממשיך לחלוף לו. מה עם כל הדברים שרציתי לעשות? מה עם המטרות שהצבתי לעצמי?
"הדבר היחיד שיכול לעצור אותך מלהגשים את חלומותיך – הוא אתה עצמך."
טום בראדלי
אז בהחלטה של הרגע – עברתי מהמיטה לשולחן (תודה לאל). פתחתי את הלפטופ, והתחלתי לכתוב. פתאום יש סיפור. פתאום יש לי מהות. פתאום אני כותב את עצמי, את המחשבות שלי – על הנייר. המחשבות מקבלות משמעות שמקבלת אינספור מילים שיתארו אותה.
אבל האם אני מתאר אותה מספיק טוב? האם המילים הללו מצליחות להעביר את מה שאני רוצה להגיד?
לא תיארתי לעצמי שכתיבה יכולה להיות דבר כל כך קשה. לא חשבתי שכדי לדייק באמת – צריך לחוות. לצחוק. לבכות. לא תיארתי לי שצריך לעבור דרך ביחד עם הדמויות.
אז זה קורה לאט, ובצעדים איטיים. אבל אני שמח. אני מחזיק דפים, אינספור דפים – שהם אני. אני באמת. אני האמיתי. אני מרגיש מסופק, שלם, אני אני יותר משאי פעם הייתי.
עד עכשיו הייתי בטוח שהחלומות יגיעו אליי, הזמן יעשה את שלו. ועכשיו אני יודע – אני זה שצריך להגיע אליהם.
הבלוג של לידור 