קיבלתי "לא" מהוצאת ספרים ושרדתי כדי לספר

בשנה האחרונה עבדתי קשה על הספר שלי.

ניסיתי ללכת לפי החוקים הלא-כתובים שמופצים בין חובבי כתיבה בקבוצות הפייסבוק השונות:

• לכתוב את הסיפור שלך.
• לעבור על מה שכתבת ולערוך.
• לעזוב את הספר ולחזור אליו אחרי תקופה מסוימת עם תובנות חדשות.
• לעבור על מה שכתבת ולערוך (שוב).
• למצוא קוראי בטא.
• לתת לקוראי הבטא לקרוא את הספר.
• להקשיב (או לא) להערות של קוראי הבטא.
• לעבור על מה שכתבת ולערוך (שוב).
• לעזוב את הספר ולחזור אליו אחרי תקופה מסוימת (שוב).
• לעבור על מה שכתבת ולערוך (שוב).

בשלב מסוים, אחרי תהליך כתיבה מייגע (אבל גם מספק!) – אתה מגיע לנקודת סיום.

זהו. אין לי מה לתקן יותר. אני אוהב את מה שיצא לי ושלם איתו.

אז מה עושים עכשיו? הרי החלום הגדול ביותר שלי הוא שהספר יודפס ויופץ לאנשים אחרים.

נכון, כתבתי אותו עבורי ונהניתי מתהליך היצירה שלו, אבל אני מאמין שהוא גם יכול לשנות חיים של אחרים.

העמוד הראשון של הספר שלי.

אז שלחתי את הספר להוצאה לאור. זמן המתנה: שלושה חודשים.

לחצתי על ה-send, ישבתי מול המחשב ובהיתי במסך. שלושה חודשים? מה אני אמור לעשות עכשיו?

יום למחרת, שלחתי את הספר לעוד שלוש הוצאות.

ארבע הוצאות סך הכל היו ההחלטה הנכונה בעיניי באותו הרגע. זה מספר מספיק מכובד כדי להגדיל את הסיכויים לתשובה חיובית, אבל זה גם מספר לא מאוד גדול שיאפשר לי אופציה לפלאן בי.

והרי התוצאות: שלוש הוצאות לא ענו לי עד לרגע זה. אולי בכלל לא קיבלו את המייל שלי? אולי אין אף אחד שיקבל את המייל?

כששלחתי את הספר, עוד בימי סגר החגים, דמיינתי משרד חשוך ובו אינספור שולחנות מחשב. כיסאות שחורים היו צמודים אליהם בסדר מופתי. תהיתי לעצמי מתי בפעם האחרונה עבר מישהו בין השולחנות האלו, מתי בפעם האחרונה ישב מישהו על אחד הכיסאות.

אבל הוצאה אחת השיבה לי. לא אחרי שלושה חודשים, וגם לא אחרי חודשיים. קיבלתי תשובה אחרי פחות משבוע.

מסתבר שהכירו את הבלוג שלי ומיהרו לקרוא את היצירה הקטנה והפרטית שלי.

התשובה הייתה ארוכה, הרבה מעבר למקובל. אבל השורה התחתונה הייתה פשוטה וברורה, כתובה בפונט מייל סטנדרטי, שחור על גבי לבן. אות ועוד אות שמתחברות יחדיו ויוצרות מילה. סך הכל מילה. אבל מאחוריה – עולם שלם של רגשות.

לא.

קיבלתי סירוב.

צילום מסך מתוך מייל התשובה.

בהתחלה, אמרתי לעצמי: אוקיי, זה קרה לרבים וטובים לפניי. הרי לא כולם יתחברו לספר שלי. לא כולם יראו בו את מה שאני רואה. זה בסדר.

אחר כך, התחלתי לפקפק בעצמי: יכול להיות שאני משוחד מדי? יכול להיות שהספר באמת לא טוב?

עוד לפני שקיבלתי תשובה, תקף אותי פרץ אדרנלין כתיבתי (מה שנקרא: מוזה), והתחלתי לעבוד על ספר המשך.

הנושאים בספר הזה נגעו לי ללב הרבה יותר מהספר הראשון, אבל מרגע שקיבלתי את התשובה השלילית – איבדתי עניין. לא רציתי לכתוב יותר. האמת? גם אם רציתי, לא זכרתי איך.

עברו מאז כמעט חודשיים.

אני מאמין שכתיבה היא דבר שצריך לצאת ממך בזרימה. נכון, לפעמים אני מכריח את עצמי לשבת ולכתוב, אבל הכתיבה, בסופו של דבר, היא תהליך שדורש את הזמן והמקום שלו.

בינתיים, הצלחתי לעכל את התשובה השלילית והשלמתי איתה.

הבנתי טיפה יותר את המצב הרפואי שהעולם כולו נמצא בו. הבנתי עד כמה עמוק המשבר שעולם הספרים שרוי בו.

קראתי גם לא מעט פוסטים של סופרים ותיקים שממליצים לחכות עם הפנייה להוצאות. בהתאם לכך, שקלתי מחדש את הצעדים הבאים שלי וחישבתי חלופות אחרות.

המסקנה העיקרית שלי לכל מי שקורא את זה ונמצא במצב דומה: האמינו בעצמכם והיו סבלניים.

אם אתם חושבים שהיצירה שלכם טובה מספיק, אם אתם בטוחים שיש קהל שירצה לקרוא את הסיפור שלכם, אם אתם מרגישים שהיצירה שלכם היא משהו שלא קיים בשוק – אל תפסיקו להאמין.

רדפו אחר החלומות שלכם עד שתשיגו אותם, ובמקביל, היו סבלניים. הבינו שיש דברים שלא תלויים בכם. זכרו שלכל דבר יש את הזמן שלו.

אז הספר שלי בהמתנה כרגע, מחכה שיגיע אדם אחר שיאמין בו.

בינתיים, הסברתי לו (ובעיקר לי) שזה בסדר. כשיגיע הזמן המתאים – הוא ייצא לאור, וכשזה יקרה, זה יהיה הדבר הכי מדהים שהוא אי פעם דמיין.