כמעט כל ספר שיוצא לאור מכיל את המשפט הבא בעמודיו הראשונים: "כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסיפור זה ובין המציאות הוא מקרי בהחלט".
הסיבה העיקרית לכך היא ניסיון של הסופר ו/או המוציא לאור להימנע מתביעות בגין לשון הרע.
דמיינו שמישהי ששירתה איתכם בצבא מוציאה ספר. לא ראיתם אותה כמעט עשור, אבל אתם מאוד סקרנים לקרוא את הספר שלה.
אז אתם הולכים וקונים את הספר.
אתם מתחילים לקרוא אותו עוד באותו הערב.
ככל שאתם מתקדמים בקריאה, אתם מגלים שאחת הדמויות די דומה לכם. בפעולות. במעשים. בתיאור. בעיר שהיא גרה בה.
פרטים מאוד שוליים, אבל הכל מתחבר יחד למין דמות אחת, שהיא אתם.
אתם לא בטוחים בהתחלה. זה הרי מוזר. עבר עשור מאז שראיתם את החברה ההיא. אבל אז אתם מגיעים לחלקים בספר שקרו במציאות. דברים שחוויתם יחד עם הסופרת, ועכשיו הם כתובים על הנייר.
חשוב לעשות כאן הבחנה: מתי אנחנו מלבישים את החיים שלנו על הדמויות שאנחנו יוצרים, ומתי אנחנו מפיחים חיים חדשים לגמרי מהדמיון?
מתי אנחנו מתארים סיטואציות ומצבים שחווינו בעצמנו, ומתי אנחנו כותבים אירועים שהם פנטזיה מוחלטת?
אני מאמין שכל יוצר עובד בצורה שונה, ובכל פעם תהליך היצירה יכול להיות שונה.
לפעמים החוויות שלנו זועקות לצאת החוצה, מעין תחושה שאם לא נצעק אותם אל הנייר, המוח יתפוצץ.
ולפעמים אנחנו רוצים לברוח מהחוויות שלנו. לעצום עיניים ולדמיין מישהו אחר. עולם אחר. אולי טוב יותר, אולי רע יותר. לחיות חיים של דמות אחרת, שהיא לא אני.
ומה קורה אז?
האם המאפיינים של הדמות שלכם, בעולם הסו-קולד דמיוני שלכם, מבוססים על מישהו שאתם מכירים?
האם כשאתם "יוצרים אותה מאפס", אתם מדמיינים מישהו מאוד ספציפי בראש?
האם בכלל יש לנו את היכולת ליצור משהו לגמרי חדש, שלא טבועות בו כל החוויות שעברנו וכל האנשים שפגשנו?
השאלות האלו עולות לי לראש כבר כמה חודשים.
אני כותב עכשיו ספר נוסף, מעין המשך (אך לא בדיוק) לספר הראשון שכתבתי.
אני לא מתקדם במיוחד, כי יש לי המון מחויבויות אחרות. אבל כל כולי בסיפור. עמוק בתוכו. כל היום, כל הזמן. אני מדמיין מה ואיך בדיוק לכתוב. הקטעים בספר רצים לי בראש כמו סרט קולנוע בלתי פוסק.
לפעמים זה עובר גבול כי הדמות הראשית היא די אני.
היא דומה לי בכל כך הרבה פרמטרים, וזאת גם הסיבה שהספר הזה יותר מרגש אותי מהספר הראשון שלי.
זה מוזר להגיד, כי אתה לא יכול לאהוב ילד אחד על פני האחר, אבל אני מרגיש שהספר הראשון היה הכנה לאומץ שעוד היה צריך להגיע.
לכוח הנפשי.
לעוצמות הלב.
לכתוב את מה שאני מפחד לכתוב ומעולם לא האמנתי שאכתוב.
לכתוב את מה שבאמת בוער בי.
לכתוב את הכאב שאני מרגיש בהתנגשות היומיומית עם העולם.
ועכשיו זה קורה. על אמת.
אבל אני עדיין תוהה ביני לבין עצמי: איפה עובר הגבול?
האם אירוע שחוויתי בשבוע שעבר, שבאופן תמוה ואידיוטי לחלוטין, מתאים במיוחד גם לדמות הראשית שלי… האם אני צריך להכניס אותו לספר?
האם הספר הזה הוא פרי דמיוני המוחלט, או שהפכתי אותו לביוגרפיה של חיי מבלי שאף אחד שם לב?
והשאלה הכי חשובה: האם בכלל אכפת לי?
הבלוג של לידור 