קיבלתי "כן" מהוצאת ספרים ושרדתי כדי לספר

יש כמה סיבות בגינן פתחתי את הבלוג הזה.

הסיבה הראשונה היא הרצון לפרוק. לשחרר החוצה את כל המחשבות שקשורות לעולם הכתיבה והיצירה.

(שלא תטעו, יש לי גם המון מחשבות בנושאים אחרים – בשביל זה יש את היומן שלי).

הסיבה השנייה, שהתחילה להתגבש במוחי רק לאחרונה, קשורה דווקא לתהליך שאני עובר עם הוצאת הספר שלי לאור.

מה אם שיתוף התהליך יעזור לאחרים?

מה אם, אי שם בעתיד, מישהו ירצה להוציא את הספר שלו לאור, והוא יתקשה למצוא את כל המידע במקום אחד?

מה אם, אותו מישהו, ירצה לקרוא חוויה רגשית-אנושית של אדם אחר, שעבר את אותם הדברים?

אז נכון, בעולם של היום חשוב לאסוף מידע ממגוון רחב של מקורות.

וזה גם מה שאני עשיתי.

קראתי כמעט כל פיסת מידע שנכתבה ברשת בנוגע להוצאת ספר לאור. נכנסתי לקבוצות סופרים מתחילים. שאלתי אנשי מקצוע את כל השאלות האפשריות. התייעצתי עם סופרים שהצליחו (וכאלה שלא) ועם סופרים שבחרו במסלול המסורתי להוצאת ספר (וכאלה שלא).

בקיצור, חקרתי את הנושא.

אבל משהו עדיין היה לי חסר.

---

חודשיים אחרי שקיבלתי "כן" מאחת ההוצאות שכיוונתי את כל המאמצים שלי אליהן, מצאתי את עצמי אבוד.

מה עוזרות לי קבוצות הפייסבוק?

מה עוזרת לי השיחה ההיא עם הסופר/ת ההוא לפני חודשיים?

ומה זה בכלל משנה שדיברתי עם אינספור סוכנים של הוצאות לאור, שהמליצו וייעצו לי כל אחד בתחומו?

הנה אני, בנקודה הקריטית הזאת, ואין לי שמץ של מושג מה לעשות.

איך ממשיכים?

מה הכי נכון לי?

מה הכי נכון לספר שלי?

מה הכי נכון לעתיד שלי?

יש שיקראו את מה שאני כותב ויגידו שאני תמים, נאיבי, אולי אפילו טיפש. אבל משהו בי מרגיש שזאת החלטה מאוד מאוד חשובה. כזאת שיכולה לשנות את העתיד שלי באיזשהו אופן.

לכן, כדאי שאשקול אותה כמו שצריך.

---

כך נכתב לי במייל חודשיים אחרי ששלחתי את כתב היד שלי לאותה הוצאה:

"הספר מרגש, מעורר המון חמלה ומגוון שלם של רגשות. הוא גם חשוב מאוד מבחינת קהל היעד שלו. היינו רוצים להוציא אותו לאור אבל נאלץ לבקש ממך תשלום עבור ההפקה וההוצאה לאור שלו; מדובר בסכומים של כ-40,000 ש"ח באופן משוער."

המילה הזאת – "אבל" – חצצה בין האושר וההתרגשות שגאו בי, מן הצד האחד, לבין הפחד וחוסר הביטחון שהחליפו אותן, מן הצד השני.

שוב חזרתי אחורה.

שוב שאלתי את עצמי שאלות.

שוב פקפקתי בעצמי וביצירה שלי.

כי הרי: בלי כסף – אין ספר. בלי ספר – העולם לא קורס אל תוך עצמו וה"חיים" של ההוצאה ממשיכים כסדרם. הווה אומר: הספר לא באמת "מרגש, מעורר המון חמלה ומגוון שלם של רגשות" – כי לאף אחד לא אכפת אם הוא ייצא לאור או לא (חוץ ממני).

הכסף הוא הפרטנר החשוב במשוואה. טיבו של הספר לא רלוונטי.

המחשבות האלו הציפו אותי ולא שחררו. אפשר לומר שהן מטרידות אותי עד עכשיו (חודשיים מאוחר יותר).

---

אני כותב את הפוסט הזה חודשיים בערך.

כותב ומוחק, מוחק וכותב.

אני לא מצליח לחבר בין תחושות הלב למחשבות הראש, לא מצליח לזקק את עצמי ואת הרגשות שלי למילים. וזה מתסכל אותי מאוד.

יכול להיות שהפוסט הזה, לכשיעלה, ייתפס ככזה שמעורר עצב. אבל אני לא רואה אותו ככה. הוא מתאר את הדרך האישית שלי להוצאת הספר שלי לאור. ומה לעשות, יש בה גם קשיים.

בחודשיים האלו פגשתי המון אנשים מעולם הספרות. עם חלק מהם ביקשתי להיפגש, ואת חלק מהם פגשתי במקרה.

הנה כמה מהמסקנות שאספתי מאותם אנשים (ואם הם קוראים את זה, אז תודה על העזרה):

1. תשלחו את הספר שלכם לעוד מקומות. אחרי ששלחתם, תמצאו עוד מקומות לשלוח אליהם.
2. אתם תמיד יכולים לשלם כסף, אבל להיות שלמים עם ההחלטות שלכם זה משהו קצת יותר מסובך. תהיו שקולים ואל תיכנעו ללחצים פנימיים או חיצוניים.
3. תתייעצו עם עורך דין (לפני חתימה על חוזה).
4. אם משהו בחוזה לא ברור לכם – תשאלו. ואז תשאלו שוב. ואז שוב. אם למישהו בהוצאה נמאס מהשאלות שלכם – כנראה שהספר שלכם לא כל כך חשוב לו כמו שהוא חשוב לכם.
5. והמסקנה הכי חשובה (לפחות מבחינתי): תירגעו. זה שקיבלתם תשובה חיובית מהוצאה אחת לא אומר שלא תקבלו גם מאחרות. ויותר מכך – אם קיבלתם הצעה שדורשת מכם לשלם כל כך הרבה – כנראה שההוצאה לא תברח ותיעלם לכם. גם אם תחזרו בעוד חצי שנה, אחרי שעשיתם את כל הבדיקות האפשריות, ההוצאה ככל הנראה תסכים להוציא את הספר שלכם. (ואם לא – שתלך לחפש).

---

בחודשיים האלה פגשתי גם אנשים פחות נחמדים. כאלו שהטיחו בי שתי עובדות שסיכמו עבורם את כל חיי ועתידי:

1. אתה לא בנאדם מוכר, לאף אחד אין מושג מי אתה – ולכן, אין שום סיכוי שיוציאו את הספר שלך לאור.
2. אתה סופר מתחיל – ולכן, אין שום סיכוי שיוציאו את הספר שלך לאור.

חשוב לי להגיד שאלו לא סתם אנשים.

הם בכירים בהוצאות גדולות בארץ, ולדעתי האישית, אלו אמירות נוראיות ומזעזעות.

המפגשים איתם היו לי מאוד קשים. לא פעם, הייתי צריך יום או יומיים כדי להתאושש מהם.

לפעמים, הרגשתי כאילו הם חיפשו אותי במיוחד.

דמיינתי שיש להם רשימה של אנשים כמוני, ושכל תפקידם בעולם הוא לחפש אותנו ולנפץ את בלון החלומות שלנו.

הם מסתובבים בעולם עם סיכה קטנה, וברגע הנכון מפוצצים את הבלון. כך, הם מוחקים את השאיפות של כולנו – היוצרים, החולמים, המפנטזים.

המפגשים עם האנשים האלו היו קשים, אבל הם הובילו אותי למסקנה שישית ברשימת המסקנות שאספתי למעלה: פשוט תאמינו בעצמכם.

זה דבר שמעכב אותי עד היום, ואני חוטא בו כל כך הרבה.

עבורי, זו אחת מהמסקנות החשובות ביותר.

אנחנו פשוט חייבים להאמין בעצמנו וביצירה שלנו.

להיות איתנים, חזקים ואמיצים.

להאמין בלב שלם שכל החלומות שלנו נועדו כדי שנגשים אותם.

I got what they waiting for